כיצד ארועים בילדות הופכים לחוויות המלוות אותנו בבגרות?

כאנשים מבוגרים, אנחנו שואפים להסתכל קדימה, לייצר הווה ועתיד מיטיבים, שקטים והרמוניים.

לעיתים, נסיבות חיים ימנעו זאת מאיתנו, אבל אם נפריד את הנסיבות ממציאות חיינו, ונסתכל פנימה, נגלה שלא הנסיבות עוצרות בעדנו, אלא מנגנוני הגנה שבאופן לא מודע אימצנו לעצמנו בילדות.

ארועים שהיו לנו בלתי נסבלים, שבהם היינו חסרי אונים, השפיעו עלינו באופן עמוק. הצעד הראשון לריפוי, הוא זיהוי אותם מגנונים.

הנה כמה מנגנונים אפשריים ואיך הם עשויים להיווצר:

ארוע:הייתה לי מורה שלא ראתה אותי. בכל פעם שהרגשתי שאני טובה במשהו, במקום להביע הערכה, היא התעלמה ממני והעדיפה ילדים אחרים על פניי.

חוויה: לא רואים אותי.

מנגנוני הגנה אפשריים: עדיף לי לא להתבלט.

איך זה עשוי להיראות במציאות: המנעות מעימותים, הקטנה עצמית, חרדה חברתית, תחושת חוסר מסוגלות, פחד מכשלון, פחד מהצלחה

ארוע: ההורים שלי העירו לי על המשקל שלי.

חוויה: אני לא מספיק טובה כמו שאני.

מנגנוני הגנה אפשריים: המנעות מיצירת קשרים אינטימיים.

איך זה עשוי להיראות במציאות:

הפרעות אכילה, דימוי גוף נמוך, ריצוי, העדפה מובהקת להיות לבד

ארוע: מוות של אדם במשפחה הגרעינית בילדות

חוויה: אני לא יכול לסמוך על אף אחד.

מנגנוני הגנה אפשריים: השגיות, פרפקציוניזם, עצמאות. הגנה יתרה על עצמי ועל הסובבים אותי עד כדי המנעות מהתנסות/עשייה.

איך זה עשוי להיראות במציאות:

שאיפה למצויינות בכל דבר, פרפקציוניזם עד כדי התשה, חרדה ממוות, חרדה ממחלות / כל דבר הקשור לגוף

כל ילד וכל אדם הוא שונה. שונה באיך הוא חווה את העולם, שונה במבנה הרגשי שלו, ושונה בדרכי ההתמודדות שלו עם חוויות חייו. לכן, האמור לעיל הוא בגדר אפשרות ולא הכרח. מאוד יכול להיות שמנגנון הגנה שונה התפתח בעקבות ארועים דומים, או שהייתה לנו הזדמנות לעבד את החוויות האלה והן לא השאירו חותם.