מה עושים מול רנדומליות החיים?

יש יחס הפוך בין הגיל שלי לכמה אני שמחה מהפתעות.

ככל שאני מתבגרת, משהו בי רוצה לנוח. ולא רק ברמה הפיזית, אלא בנפש. יש רצון לידיעה ברורה, לשגרה קבועה ונעימה, יש רצון לשליטה.

זה התבהר לי כשצפיתי אתמול בפרק האחרון בסדרה ״שיעורים בכימיה״ (אפל טיוי למי שרוצה, אבל תקראו קודם את הספר!).

בלי ספוילרים - אף אחד לא מת בסוף - אבל מה שכן יש בסוף, זה הסבר על הרנדומליות של החיים. באופן מדעי, זה מקרי לגמרי שאנחנו פה. זה מקרי לגמרי שדווקא האטומים האלה התחברו ויצרו חיים כל-כך מורכבים.

המחשבה הזו מזעזעת אותי מהיסוד. כי אם הכל מקרי, אז אין לי למעשה שליטה על שום דבר. לפחות לא על מה יקרה מבחוץ. אם זה נכון - אין לי שום דרך לדעת ואין לי סיכוי לנוח.

אבל, בתוך הרנדומליות הזאת, בתוך הפתעות יום ההולדת האלה שאף מבוגר כבר לא באמת רוצה - יש בכל זאת אלמנט של שליטה - שליטה על דרך ההתמודדות הפנימית שלי עם מה שקורה לי.

בשנים האחרונות, אנחנו מקבלים הוכחה לזה שוב ושוב. מאז הקורונה, ודרך המלחמה, יש הזמנה להכנס פנימה. אפשר להסתכל על זה דרך המציאות של סגרים, של ממדים ומקלטים. ואפשר להסתכל על זה יותר מגבוה - כהזמנה לחזק את שריר ההתמודדות הפנימית.

ההמשך של התאור בספר על רנדומליות החיים נותן את הפתרון - ״כל מה שנותר לנו לעשות מול זה - הוא להכנע.״

מה זה אומר להכנע לרנדומליות של החיים?

אני כותבת את המילים האלה והקונוטציות ברורות - קונוטציות של מלחמה - שבי, כניעה, חוסר ידיעה, השרדות...

איך לא נותנים ליאוש והתסכול להשתלט?

איך ממשיכים קדימה למרות הכאב והקושי?

יש לי יותר שאלות מתשובות. אני שואלת כל הזמן את עצמי ואת המתאמנים שלי שאלות.

שאלות הן דרך להתקדם. שאלות הן דרך לערער התניות, הרגלים ואוטומטים.

אז אני שואלת -

אולי המנוחה הזו שאני מבקשת לעצמי היא בעצם תקיעות?

האם הדרך היחידה שלי לצמוח ולהתפתח היא רק דרך משברים וכאב?

האם כשטוב לי זה אומר בהכרח שאני תקועה?

אין לי תשובות כרגע. אבל צורת החשיבה הזו היא צעד במסע למצוא כאלה. והתשובות שאמצא היום, ודאי ישתנו גם הן בנקודת המשבר הבאה.

גם בידיעה שעוד יהיו משברים וכאבים בחיים יש אלמנט של שליטה.

בסוף, החיים הם פרדוקס, והדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו זה שהם ימשיכו להשתנות ולהפתיע.

שנים אני שומעת את המשפט ״לשהות בכאב״, אולי הגיע הזמן לעשות בדיוק את זה. לא לחפש פתרון, לא להסיח את הדעת - רק להיות, להכנע.

גם כניעה היא סוג של מנוחה.