פוסט מלחמה, או - איך מוצאים משאבים במצב של חוסר אונים?

המצב חרא. אין מנוס מלהגיד את זה. אנחנו במלחמה, אנחנו באבל, אנחנו באי וודאות, וזה - חרא. באופן אישי, אני מרגישה שמאז הקורונה - דיי חרא לי. אולי בעצם מאז גיל 40, כשחושבים על זה. ״המשבר הגדול״ הזה, שיש לו כבר הגדרה מילונית, אבל אני כבר לא אוהבת הגדרות, בטח לא קולקטיביות שמכניסות בני אדם לקופסא זהה וחסרת משמעות וייחוד.

משמעות - זה בדיוק מה שהתחלתי לחפש בגיל 40. אחרי המסלול ״הרגיל״ - גן-ביתספר-צבא-טיול-אוניברסיטה-חתונה-ילדים-קריירה - עצרתי בגיל 40 ושאלתי את עצמי - אוקיי. הבנתי את הקטע. אני עובדת, מרוויחה לא רע, מגדלת ילדים, הם בעיצומו של אותו מסלול. אבל מה עכשיו? מה השגתי? מה ההמשך של הדבר הזה? הילדים יגדלו, אני אצא לפנסיה, אטייל קצת בעולם אולי, אלך לשחות ב-5 בבוקר עד שלא יבדילו בין הקמטים לעור ספוג המים. או במילים אחרות - what the f*** have I been doing with myself till now?!

ואז הגיעה הקורונה. עצרה את הכל. למי אכפת ממשמעות ומשברים אישיים. עוברים למוד השרדות. יש סגר, יש ילדים, יש צוות בעבודה, יש לקוחות - צריך לשמור על השפיות שלהם. אבל מה, במקום להכניע אותי ולדכא אותי, זה נתן לי דרייב ו-כן, גם משמעות - לדאוג לאחר, מסתבר, ממלא כמו כשדואגים לך (תזכרו את המשפט הזה, עוד נחזור אליו). אז השקעתי בילדים שלי, בעובדים שלי, השקעתי כסף וזמן בחידוש הבית שלי, וקיבלתי החלטה ללכת ללמוד משהו חדש - איך לאמן אנשים בשיטת סאטיה.

לקח לי עוד 3 שנים - לסיים ללמוד, לעבור תפקיד בעבודה כדי לתת יותר מקום לאימון. אבל ככל שאימנתי, הבנתי שמצאתי את התשובה למשבר ההוא של גיל 40 - מצאתי משמעות.

תשמעו, אני לא בן אדם דתי, אין לי אמונה, לא דתית לפחות. אני באה מבית פולני ביקורתי ופסימי בסה״כ, אבל לאורך החיים הבנתי שיש איזה כוח קוסמי. תקראו לזה איך שתרצו. אבל יש איזה כוח מניע בטבע. הקטע והוא שצריך לשים לב כדי לראות אותו. ואני התחלתי לשים לב. שמתי לב שתמיד נמשכתי לעבודה עם אנשים, תמיד עסקתי במתן שירות, ואחרי זה בניהול. הבנתי בהסתכלות לאחור, שכל הדרכים שהלכתי בהן, למעשה הובילו אותי למקום שאני נמצאת בו עכשיו.

ואם בקוסמיות עסקינן - [ואם לא איבדתי עד כה את אנשי המדע יש מצב שזה יקרה עוד שניה] - אני הולכת להגיד עוד משהו גדול ומפוצץ ואולי קצת הזוי - הרגשתי שמצאתי את היעוד שלי. כ…ן כ…ן - הסיבה הזאת ל״למה אני כאן״, הגביע הקדוש של משמעות החיים, הסיבה שדווקא הזרע ההוא זכה במירוץ לפני 45 שנים. אני כאן כדי לעזור ולתמוך באנשים.

זו יכלה להיות אחלה נקודה לסיים בה את הפוסט - קתרזיס נחמד לכל הדעות. אבל החיים הם באמת דיי ביץ׳. ולמרות זאת, יש עוד הרבה זמן עד שמתים וצריך עדיין לחיות אותם. ובעולם שאני חיה בו - בשביל לחיות צריך כסף, ובמדינה שאני חיה בה - צריך לא מעט כסף.

וכשבונים קליניקה, במיוחד אחרי 20 שנים בהייטקס… ובכן, בואו רק נגיד, שאני עושה קניות ביוחננוף. בשעות הבוקר. עם הפנסיונרים.

וזה לא כיף הקטע הזה, שפתאום אני שוקלת כל הוצאה, שיש חרדה לפרנסה… שאני לא חלק מארגון, שאני לא הולכת למשרד. שאין צחוקים במטבח, מתנות לחגים, ימי חופש על חשבון מישהו אחר…

יחד עם זאת, יש בי אמונה, אמונה בעצמי, שמתחזקת בכל פעם אחרי שמתאמן מסיים אימון - אותה הרגשה של התרוממות רוח - כי - זוכרים מקודם? - כשדואגים לאחר - זה ממלא כמו כשדואגים לך. וההרגשה הזאת שווה כל רגע של דאגה, של יאוש, של חרדה.

למה בחרתי לכתוב את הפוסט הזה דווקא עכשיו? כשכולנו עסוקים בשבר הקולקטיבי הנורא הזה?

כי אני אגואיסטית. כי אני רוצה לתת לעצמי כוחות דרך זה שאולי אתן למישהו מכם כוחות. כי לתת זה לקבל. ואם מישהו יתרם מהפוסט הזה - אפילו ברמה של אסקפיזם רגעי לקריאה של משהו בשולי הדברים - זה ישמח אותי ממש.

אז הנה מה שאני רוצה לומר לכם מהנסיון והידע שלי כמאמנת -

•  בהנחה שאתם אנושיים, אתם כנראה חווים לפחות אחד מהמצבים/רגשות הבאים: פחד, חרדה, אימה, חוסר אונים, אשמה, שיתוק, עצב, כעס, זעם…

•  תזכירו לעצמכם את המשאבים שלכם - לכל אחד מאיתנו יש כאלה - כלים או אנשים שאנחנו נעזרים בהם במצבים בהם אנחנו מרגישים מרוקנים, חרדים, מבואסים, או סתם - חרא. תשאלו את עצמכם מה אלה עבורכם. זה יכול להיות ספורט, זה יכול להיות שיחה עם חבר טוב, זה יכול להיות כתיבה או יצירה. כל דבר. ואחרי שמצאתם - תשתמשו בהם! לי למשל ממש עזר לכתוב את הפוסט הזה. כתיבה ועזרה לאחר - היא משאב עבורי.
  

•  מקדישה סעיף למשאב הכי חשוב שיש לכולנו - נשימה. תנשמו. קחו כמה שניות, דקה, כמה שאפשר - ותשאפו ותנשפו. אפשר בספירה של 4 פנימה והחוצה, אפשר רק מהאף, יש כל מיני טכניקות. תמצאו אחת שעובדת לכם.
  

•  חפשו איש מקצוע לדבר איתו. יש מלא כלים להרגעה בחינם לגמרי שמסתובבים ברשת. יש הצעות מאנשים נהדרים שמציעים שיחות בחינם. המטרה העיקרית היא לפרוק את מה שאתם מרגישים. אתם מוזמנים גם ליצור איתי קשר ואני אשמח לשוחח אתכם - אני עושה את זה עכשיו כחלק מיוזמה של ארגון אמושיין ״מקשיבים לך״.
  

•  תהיו במוד של התעדכנות פעמיים שלוש ביום ולא של צריכה בלתי פוסקת. ותאזנו את החדשות הרעות בחדשות טובות. יש מלא טוב בכל מה שקורה עכשיו.
  

ותשמרו על עצמכם. יום עם רגעי שפיות, במצב הנוכחי - זו גבורה!